top of page

על קצה המזלג

  • תמונת הסופר/תד"ר קרן הוד

אכילה רגשית

עודכן: 30 במרץ 2018


רובנו כבר לא אוכלים בשביל לחיות, אלא חיים בשביל לאכול. לאוכל יש לעתים תפקידים רגשיים עמוקים ומושרשים, עד כי אנחנו מתקשים להתנתק מהתמיכה שהוא מספק לנו.  פעמים רבות מטשטש הגבול בין התפקיד הפיזיולוגי של האוכל לבין תפקידים רגשיים, שמושלכים עליהם. 


אוכל להפחתת רגש (למשל חרדה)

אוכל להבעת רגש (למשל אהבה)

אוכל כדי להתמודד עם רגש (למשל תסכול)

אוכל כדי פשוט לא להרגיש

אנו מתקשים להתנתק מהתמיכה של האוכל.  יש משהו מאיים בלהתחבר ולחוש רגשות כואבים.  אוכל יכול למנוע את העלאת הרגש למודעות, ואם כבר הרגש העיז לבצבץ, האוכל יכול לעמעם אותו ולטשטשו.  האבסה בכמויות גדולות יכולה לנמנם רגש עד כדי אובדנו.

עצם ההתעסקות באוכל, באכילה, בדיאטות ובקלוריות ממסכת את הפוקוס מהבעיות האמיתיות. עד כמה שההתעסקות הזו סביב מעגלי ההשמנה וההרזיה כואבת, היא מאפשרת לאדם לעסוק במשהו מוחשי, שמייצג קונפליקט לא פתור אחר.

פעמים רבות האוכל הוא אמצעי תקשורת לרגשות ולמחשבות שאינם מודעים אליהם או שמתקשים לבטא אותם, למשל:

האוכל ככלי לאליבי להימנע מאינטראקציות חברתיות, מאינטימיות בינאישית שלעיתים מאיימת ומחשש לדחייה.

האוכל, כאליבי לכך, שכל עוד איני מרזה שום דבר בחיי לא יכול להשתנות והכל יישאר תקוע.

אוכל, כאמירה לגבולות: "בגוף שלי אני שולט (באמצעות אכילה/אי אכילה), ואינכם להחליט עבורי"


למה ההתעסקות הזו באוכל עלולה להוביל?

לפעמים ההתעסקות הזו מובילה לאובססיה המלווה ברגשות אשמה, אבדן שליטה, והתנהלות מאמונות ומיתוסים של דיאטות קיצוניות ולא מבוקרות. התעסקות אובססיבית זו יכולה אף להביא לבולמוסי אכילה שמלווים בתחושת בושה וזילות עצמית. 

בולמוס אכילה זו זלילה לא צפויה, שמונעת ממצב רגשי ולאו דווקא פונקציה של כמויות האוכל, כלומר לא כל התקף נגמר באלפי קלוריות.  בחלקם, המצב התודעתי מנותק, טובעים באבדן חושים משכר, בטראנס, באופוריה ממכרת, ובחלקם, המצב התודעתי מפוכח, מרצון אבדני רגעי.


אז מה הפיתרון?

הפתרון אינו מצוי בעוד תפריט/דיאטה, אלא הוא מצוי בהבנת המניעים, הקשיים, התסכולים, ההתלבטויות, ובעיקר את הכאב.  יש לזהות את המצב הרגשי שגורם לנו לאכול, לעצור לרגע את הנטייה האוטומטית לפנות לאוכל, ולשאול את עצמך:  מה קורה איתי? מדוע אני פונה לאוכל? 

כמו שאמרו חכמים: סוף מעשה במחשבה תחילה. המחשבה על הסיבות לכך יכולה לעתים לעצור את פתיחת דלת המזווה או חבילת העוגיות. יחד עם זאת, לפעמים מחשבה אינה מספקת מלעצור את התחלת הזלילה הכמעט אוטומטית, בשל אבדן שליטה, ותחושה שיש כוח עליון ששולט עלינו, המצב התודעתי מנותק, ואז יש להתחבר לתודעה מחדש על ידי ביצוע פעולות אחרות שיחזירו את התודעה.  בנוסף, ידיעת המצבים, שבהם "נופלים", תסייע במניעת התופעה בעתיד ובמציאת תחליפים ראויים ועדיפים על אכילה מיותרת, כגון:  טיול בים, נסיעה על אופניים בפארק, צפייה בסרט, אמבטיה מפנקת, שיחה עם חבר/ה, פעילות גופנית כלשהיא, וכו'


אם כבר הגעת למקרר או לארון הנשנושים...

תדאגי שיהיו מאכלים מתאימים, כאלו שיהיו "ידידותיים" לסביבה.

אם זה עוזר - להדביק על המקרר שלט "עצור!" או תמונת תזכורת לעצמך.

תתאפקי למינימום 20 דקות, שזה זמן תגובת המוח לגירוי השובע.

לאחר ההמתנה, תוכלי לוותר בקלות יותר על האוכל והדחף לזלול יעבור כאילו לא היה.

זכרי, שהאוכל לא בורח לשום מקום.

במצבים מסויימים, מומלץ לפנות לטיפול מקצועי מתאים לטיפול בשורש הבעיה.



"עלייך להשתלט על האירועים בחייך כדי להפוך אותך לעצמך"

(פלונדה סקוט מקסוול)



bottom of page